הארץ רועשת וגועשת מגשמים כמוהם לא ידענו מזה שנים רבות. הטבע אומר את דברו בחודש טבת תש"פ במלוא העוצמה. ואני עליתי לראש פינה לאדם שאמנותו ואישיותו בהתאמה מלאה למזג אוויר שכזה, לצייר אליעזר זוננשיין. כתבה במוסף הארץ בינואר 2015 גרמה לי לצאת למסע חיפושים אחריו. מסע שנמשך 4 חודשים, עד שהצלחתי לאתר אותו.
מאז, 5 שנים תמימות, אני בהוקרת תודה על הדרכים שהצטלבו. מעמדה בה נבחר פעמיים לאחד מ – 120 האמנים המשפיעים ביותר בעולם והצגת ציוריו בבינאלה בוונציה הוא עשה פניית פרסה חדה לעבר חיים בצפון והתמסרות למחקר יסודי על צמחי בר ארץ ישראליים וחרקים, אותם ביקש ללמוד מקרוב כדי "שהיד שלי תהיה מספיק חכמה לצייר את הנוף או את הצמח בלי לחשוב. אני מרגיש את הציור בגוף, בתנועה. זה חייב להיות מפגש אינטימי, שלא לומר ארוטי. ציור בוטני זו מלאכה שנעלמה מהעולם. בימי הביניים הם ידעו הכל על הטבע, שהיה עולם הדימויים וארון התרופות. הם ידעו מה כדאי לעז לאכול ומה לא כדאי שהיא תאכל, אפילו יותר טוב מהעז. היום הידע הזה איננו. בשנות ה 70 לכל הביולוגים כבר הייתה מצלמה. הם לא היו צריכים צייר. ואני רציתי להרגיל את היד שלי, שתדע לצייר את מה שאני מכיר מקרוב. בכלל לא התכוונתי למשהו מסוים, ובסוף נוצר מהחקר הזה האגד שהוצג בתערוכה במוזיאון ישראל." בטקסט שכתב אליעזר לתערוכה הזו ב2015 הוא אמר בין השאר: "אנו מתרחקים מהמרחב הטבעי הקרוב שלמרגלותינו, וכמו מטפס הרים עולים גבוה גבוה אל פסגת הר שממנו אפילו העצים הגדולים אינם אלא כתמי צבע. זאת, על אף שבכל עץ ומתחת לכל סלע מסתתר מיקרוקוסמוס, עולם עשיר של פלאות, חוכמה ותחכום, ואולי אפילו עתידנו. אנו מתבשרים על התחממות כדור הארץ, על התפוצצות האוכלוסין, על עליית גובה פני הים ועל המחסור במים ובאנרגיה, וממשיכים להביט אל הכוכבים, לחלום כבני אלים, לשכוח ולדרוס את מה שלמרגלותינו, את עתידנו."
הירח המלא של טבת מפגיש אותנו עם עולמו המופלא, הפרוע והאנרכיסטי של אליעזר זוננשיין.