פליאה ופירוש הם שני קצוות ללימוד התורה בחסידות, ולימוד כל תורה שהיא. בפליאה אין הבנה ואין דעת, יש חוויה צרופה וטהורה בתוך רגש שכולו תדהמה. זו ההשתאות. בפירוש אפשר, לעומת זאת, למצוא את הנתיב לאחוז את התורה, את הידע. על ידי הפירוש אפשר להסביר ולהבין. היכולת להתנייד בין שני קצוות אלו והאפשרות לשהות במתח שביניהם, היא חווית הלימוד השלמה. פליאה ופירוש הם השניים שבונים את השלם. התורה, כמו החיים, מתבקשת להוות מקום מפגש לשתי איכויות סותרות אלו, שלכאורה מבטלות זו את זו או מנוגדות זו לזו. כשנוצרת הסכמה בלב אדם להעמיק במסתורין ולגלות את המרחב שמתחת לכל קונפליקט, מתגלה בפניו המקום הגדול שמכיל את הדבר ואת ניגודו באופן טבעי ושלם. כך מגלה האדם שפליאה ופירוש אינם כוחות מנוגדים המייצגים את הרגש והשכל, למשל, אלא כוחות משלימים שיוצרים הרמוניה וחווית עומק מהמפגש הבלתי אמצעי עם החיים / הטבע / התורה.

בשיטת "המקום" אנחנו נותנים מקום הן לפליאה ולחוויה הרגשית של ההשתאות מול יופיו של הטבע, שבריריותו של העולם ומהותו האמתית של האדם / שלנו, והן לחוויה האינטלקטואלית של ידע ואינפורמציה. המפגש שבין הרגש להבנה, בין הארציות לשמימיות, בין הרחבת הדעת (בחקירה) ליישוב הדעת (תחושת "מקום") בונה שלם הומוגני ואורגני, למרות שהוא מכיל אין ספור ניגודים ומתחים. השקט נוצר מהלגיטימציה לרעש, הפנימי והאקוסטי. אנחנו מאפשרים לבליל הקולות להישמע, מתוך אפשור וסקרנות, ממש כפי שהטבע מכיל הכל כך גם אנחנו. מתוך בליל קולות זה נהייה קול אחד המכיל את המקהלה הגדולה. זוהי אגודת ישראל, המתהווה מארבעה מינים שונים שהם כמו ארבע רוחות השמיים. הפליאה והפירוש נחוצים לנו, חשובים בפני עצמם ובמיוחד כשהם שלובים זה בזה. על כך אנו אמונים בשיטת "המקום".