שיעור 18, בקורס "בְּמִשְׁעוֹלֵי הַגַּן הַפְּנִימִי",
נחל ציפורי. 5.5.17

 

כיוון שאני מכירה את המעיין כה טוב וכמה הוא הומה, במיוחד בימי שישי בקיץ, אני מופתעת לגלות אותו שקט וכמעט ריק מאדם, כשאנחנו מגיעות לשיעור שלנו ליד הברכה הקטנה, ממנה יוצאת זרימת מים עדינה בדרכה מנחל ציפורי אל הים הגדול.
אוהל דרוזי לבן כבר עומד על תילו, ובני הזוג המבוגרים ערוכים לקראת היום שיביא אתו רעש והמולה, ואת מי שוודאי ישמח לפיתה דרוזית או קפה שחור. אבל כרגע עדיין הכל שקט. וריק. הבוקר הזה קריר באופן מפתיע, הרוח נושבת בחזקה בעצי הרימון שמסביב ומניעה הנה והנה את דגל ישראל המתנוסס על האוהל כסוג של הצהרת זהות של היושבים בו.
מיד עם פתיחת השיעור, כשההתבודדות מתחילה ונשות הקורס מתפרשות בשטח הפתוח למצוא את מקומן במרחב, נשמע מרחוק באס רועם של מוזיקה קולנית.
לא עובר רגע ולמקום מגיעה מכונית בעלת חלונות כהים וסגורים. אני מתלבטת לרגע, לגשת / לא לגשת?! אין לי אפשרות לראות מי היושב שם, ואולי הם בכלל כמה? אני מחליטה לגשת. בעודי חוצה את המרחב הגדול המפריד ביני לבין המכונית המוזיקלית אני מוודאית שהליכתי אינה משדרת תוקפנות או מאיימת. אני נינוחה, מחייכת.
תוהה האם הדיאלוג יתאפשר?

לשמחתי ולהפתעתי כשאני קרובה למכונית, החלון הכהה נפתח, המוזיקה עכשיו נשפכת ביתר שאת החוצה, הבאסים והצלילים החזקים ממש מכסים את המקום כמו שמיכה עבה. מסתבר שבפנים יושב בחור צעיר, לבדו. בחיוך אני מבקשת שישקיט את המוזיקה. "מה, אני מפריע פה למישהו??" הוא שואל בפליאה.
החיוך שלו מסגיר פה חסר כמה שיניים והמבטא שלו מעיד על היותו בן המקום, מהכפר הבדואי השכן.
"אתה יודע, באנו להיות פה בטבע, בשקט." אני מנסה.

"מה, אז איפה אני אפריע? בכפר?? בבית שלי? אז באתי לפה" הוא מסביר לי את השיקולים. אני מופתעת לשמוע את המילה "מפריע" בניסוחו. אז הוא מודע להיותו מפריע? חילופי הדברים בינינו נעשים בשקט, בנעם, למרות שברור שתהום פעורה בינינו. פתאום הוא משנה את כיוון השיחה ושואל אותי מאין אני.
"אנחנו שכנים," אני עונה לו. ומיד מתחיל תשאול ובירור האם אני מכירה את זה ואת ההוא…. וכבר אין בינינו תהום מפרידה, אלא מכנה משותף של אנשים מהיישוב שלי שהוא מכיר….
רק אחרי שאני נפרדת ממנו בחיוך, אני מבינה כעבור זמן מה שבעצם אני שוב שומעת את השקט. את זרימת המים. את הציפורים, שעכשיו בשעת בוקר זו, ערניות ומלאות שירה.
הוא כנראה נסע. להפריע במקום אחר…. הדיאלוג נשא פרי.

בינתיים מולי בשדה הקצור הולכת חבורת גברים כבני חמישים לכיוון המעיין. קולותיהם וטון הדיבור שלהם נשמע למרחוק. מקלות הליכה בידיהם, לחלקם מטפחות על ראשם, הם נראים מאוד נחושים ובטוחים בחבורה הגברית והקולנית שלהם. כשהם מגיעים למים מסתבר שהם עושים את שביל ישראל. אני מקפידה לא ליצור אינטראקציה, לשמור על ההתבודדות והשתיקה. מתבוננת. הם יושבים על יד המים, מאוד רועשים.
עלינא עוברת ממש לידם, כמעט בתוכם, עם שקית איסוף הזבל. הניגוד שבינם לבין עדינותה, נשיותה וגילה, מאוד בולט לי. לא רחוק מהם עומד אופנוען בלבוש מלא ומקצועי של רוכב שטח. הוא כבן ארבעים, נסע מחיפה, מטייל לבדו. תוהה מה אנחנו עושות? איסוף הזבל הרב שסביב המעיין על ידי משתתפות הקורס מאוד מרשים אותו.
"עושה לי חשק לקחת שקית ולהצטרף" הוא אומר לי.
האוהל הדרוזי עדיין ריק. בסבלנות אין קץ האישה עם המטפחת הלבנה יושבת בשקט על כסאה, בעוד בעלה מתהלך במים ברגליים יחפות ושולה לכלוך שנזרק לערוץ המפכה.
כשהתבודדות מסתיימת ואנחנו נאספות לשבת יחד מעל המעיין, במטע זיתים קטן שנטוע מעל הברכה, אפשר להרגיש איך בכל שעה שחולפת מתרבים האנשים שמגיעים. ממקום מושבנו אנחנו לא רואים אותם אבל אפשר לשמוע רוכבי אופניים, טרקטורונים, הולכי רגל, מכוניות, ג'יפים. משפחות עם ילדים ותינוקות, זוגות של גברים המטיילים ביחד או חבורות עליזות. בדואים מהכפרים השכנים, דתיים בכיפה וכיסוי ראש, זוג הדרוזים משפרעם שבאוהל האירוח ויהודים שמטיילים.

המעיין מארח את כולם, ללא הבדל דת, מין או לאום.
באופן מפתיע די שקט. אנחנו בשלנו, בשיעור מרתק כתמיד, ואני במקביל בערנות על המתרחש מסביבי במרחב של הנחל. אין צעקות, כבר אין מוזיקה קולנית, יש תחושה רכה.
בסיום השיעור כשאנחנו יוצאות ממטע הזיתים ויורדות למטה אל המעיין, אני רואה בעיניים את מה שחשתי כל אותן שעות: למרות כמות האנשים יש אנרגיה שקטה במקום. אין לי תחושה שמישהו "משתלט" ע"י התנהגות או ווליום. אני מופתעת.
תמיד כשיש צפיפות אנשים בטבע, ובמיוחד ליד מים, משהו בי מתכווץ ונהיה מאוים.
זה מלוכלך לי, גס לי, לא מתחשב לי, פולשני ולא מכבד אדם או אדמה.
אבל הפעם זה אחרת. אני לא יודעת אם זה בגללי או בגלל המקום, אבל אני חשה שקט ואפשור. המרחב מכיל את כולם ויש מקום. יש מקום להכל ולכולם.
כבר כמעט אחר הצהריים. המעיין אירח תנועה בלתי פוסקת של אנשים שבאו והלכו. עכשיו גם אני הולכת מפה, נפרדת מהמעיין בהודיה, הולכת להכין את השבת.
שבת של שלום אחרי שישי של שלום.