השתהות

היום יום כתיבה, יום בו אני מקדישה את עצמי לפענוח כוחו של צמח, מאלו שעדיין נותרו לי מתוך ה 52 שבסדרת קלפי "המקום". תמיד זהו יום חגיגי, בו אני מתפללת שיעלה רצון מלפניו, שאזכה ליום פורה של כתיבה קולחת וזרימה חלקה, שההקשבה שלי תישא פרי ושאוכל לפתוח את הצמח בכל היבטי הפרויקט (בוטני וטוטם).
בימים אלו אני מבקשת שלא להתעכב על דברים אחרים, להימנע משיחות טלפון קודם לכן, להתמקד ולהשאיר את האנרגיה שלי נקייה מהשפעות והסחות דעת.
מעדיפה להימנע מדיבור וגירויים, ליצור את המרחב הדרוש לי על מנת להיפתח להקשבה. זה כמו לשמור על היגיינה אנרגטית… מה שמקדם אותי תמיד זו קימה מאוחרת ובנייה של הזמן תוך הדרגתיות ועדינות.
לא לבוא ליום הכתיבה כמו לביצוע משימה, אלא לשחק עם האנרגיה וליצור אותה באיטיות אך תוך מיקוד. זה עדין. אבל היום אני ממש איטית! היקיצה הטבעית וארוחת הבוקר אורגים את השלווה שבליבי, מתכתבים עם היופי החורפי שבחוץ.
כשאני יוצאת לגינת הירק להביא עלי תרד לסלט שלי אני מרגישה את היופי הזה על עורי. בבית יותר קר מאשר בחוץ, למרות שהאדמה רטובה לגמרי וכל העלים נוצצים. כך קורה שאחרי ארוחת הבוקר האיטית והנינוחה אני לא נוסעת מיד ליום הכתיבה שלי, אלא משתהה במרחב הביתי.

יוצאת לשולחן שבחוץ, הקפה השלישי לידי, הציפורים מפליאות לשיר. העננים והשמים הפתוחים מעלי נכנסים לשדה הראייה שלי, מעניקה לעצמי את הזכות שלא למהר.       מופתעת משהו אני חשה את ההקלה והאוורור באין בי תחושת אשמה. זה טרי, לא לגמרי מוכר ונעים כל כך! אני מתרווחת אל תוך הרגע, נותנת לכל היופי והשקט שסביבי לחדור אל תוך ליבי.
אני יכולה למהר, להאיץ בעצמי מתוך הזמן שכבר לקחתי לי בקימה מאוחרת זו. אני יכולה לומר "מותק, זה היה נעים וטוב, אבל עכשיו יאללה, לעבודה!"
ואני יכולה גם לא.
מתוך השלווה שנאספה בי אני מרגישה טקסט הולך ומתהווה בראשי. לא הולכת לכתוב ידע של צמח, אבל כן מתמסרת למה שמתחיל להיכתב בי ונענית לו. מביאה את הלפטופ החוצה, מתחילה להקליד את הרעיון שנבט והפך למילים וכך נכתב הטקסט "כוחה של התמצית". משחררת משימתיות בנוגע לתוכן הכתיבה, כי מה זה באמת חשוב האם אני כותבת ידע של צמח "ומתקדמת" לקראת סיום שמונת הצמחים שעדיין נותרו לי, או מתפנה לכתיבה אחרת?!
היצירה מבקשת אותי, כשאני מוכנה להקשיב לה. כשהתלמידה מוכנה היצירה / מורה מגיעה. אני מאפשרת לה להנחות אותי באשר למה שנדרש ממני, משחררת אחיזה ושיפוטיות על תכנים וסדרי עדיפויות.
האם יש באמת קנה מידה למה חשוב יותר?!

כבר צהריים מוקדמים, כשבמפתיע מגיע בעלי ואיתו אדם נוסף. הם בדרכם לצלם בנחל ציפורי, עברו לקחת משהו מהבית. האורח מתיישב עם כוס קפה שחור בדק מול הנוף. מתענג ומתפעל, אומר "מי בכלל צריך ללכת לאיזה מקום?! הכל כאן."
הם יושבים שם בשקט, שותקים מול הנוף. אני מקבלת פרספקטיבה על מופלאות המקום והרגע.
אכן לא צריך ללכת לשום מקום.

המקום פה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *