הרהורים על שיטת "המקום"

[ 2.6.15, עם סיום הקורס "מראה מקום" ]

האתגר המרכזי ביישום שיטת "המקום" היא לדעת לכוון לתמצית, לקטן, לפשוט ולזמין. למהותי. לפעמים מספיק רגע לעצום עיניים, להרגיש את משב הרוח על הגוף. להקשיב. ואז לפקוח עיניים. להביט לשמיים. לנשום.
יש ריפוי גדול ועמוק ברגעי חסד שמביאים הכרה צלולה והתחברות מיידית לקיים. ככל שהדחיסות הפנימית יותר גבוהה, כך נחוץ ואפקטיבי יותר התרגול הזה. אפשר לעשות אותו בכל מקום, בכל זמן.
התמצית היא הליבה של הדבר הגדול. כל מגע עם התמצית יביא את המגע עם הדבר הגדול שמתפתח מאותה תמצית, בדומה לשימוש בתמצית הצמחים.
אתגר נוסף ששיטת "המקום" מציעה הוא להיות בתודעה שקטה ובגוף פעיל. מתוך יישוב הדעת לצאת לפעולה ומעשיות. ההשתהות מאפשרת מנוחה, התבוננות, רגיעה, פרספקטיבה, אי – היצמדות, נשימה.
דליפות אנרגיה הן, בד"כ, לא תוצאה של אקטיביות ופעלתנות אלא של עומס רגשי ומחשבתי, של מתח ולחץ בנפש טרודה. אנחנו מסוגלים לעשות הרבה וראוי שנעשה. מה שנחוץ זה הלך רוח של יישוב הדעת ונחת. הנוירוטיות היא תוצאה של פיזור נפש מתוך שכחת העצמי, מה שמוביל בד"כ לגבולות לא ברורים, לחוסר סדר, לבלבול והצפה. כשאין חיבור לשורשים ולגזע, הצמרת הופכת תלושה. תנועתה ברוח מפוזרת וחסרת ברכה. זו תנועת טלטול במקום תנועת ריקוד.
אם מקשיבים שומעים. ואם מתבוננים רואים.
בשיטת "המקום" אנחנו נמצאים בטבע במצב ספיגה. מבלי נוע, מבלי דעה ודעת, מבלי להתנגד או להסכים. דוממים כמו אבן פתוחה וקולטת, שנוכחת בשקט, סופגת את ההוויה הקיימת סביבה לתוך תוכה. ההתבודדות וההתמזגות מביאות אותנו להיות בתוך המקום, להיות במקום, להיות המקום.
במפגש הסיום של שנה א' ב"מראה מקום" נעמי קהת סיפרה שלדעתה שיטת "המקום" נולדה מתוך וואקום לאחר פרישתה המקצועית. נוצר מרחב פנוי שהתמלא בדבר החדש והלא נודע של השיטה.
זו דוגמה איך ההשתהות מולידה השתאות.
בטבע הכל תהליכי. מי שמטפס על הרים לעולם לא הולך ישר. הסלאלומים מבחינה הגיונית וויזואלית יכולים להחוות כעיכובים. אבל משעולי העיזים תמיד יהיו ספירליים. הדרך הקצרה ביותר היא דווקא מעגלית, מחזורית ותהליכית. הדרמה והטרגדיה של התרבות שלנו היא בניתוק מהחכמה הזו, הטבעית.
היא גרמה לנו לאמץ קו חשיבה ליניארי ולהיפרד מחכמה פנימית ואותנטית.
בטבע השמש לא ניצבת פתאום באמצע השמיים בחצות היום. לכל דבר יש הרבה שלבים מקדימים, הרבה שלבים בדרך. יש איתותים ורמזים לפני בוא הסערה, יש אדוות בים שמבשרות שעוד מעט תבוא הזריחה.
הדבר שאנחנו הכי רוצים זה לנשום, אבל אם אנחנו נושמים אנחנו קוראים לזה בזבוז זמן.
ההתבודדות מעודדת לגיטימציה לזמן שאין בו פעולה, על מנת למלא מצברים. כתוצאה מתרגול מתמשך אנחנו יכולים לסמוך על הכלי הזה שיחזק בנו כוח חיים, מיקוד ואיזון. להיפרד מההרגל לקרוא לזה בזבוז זמן.
לכן בטבע אין שום דבר שמבודד מסביבתו. הכל קשור ותלוי זה בזה. המארג מספר שכולנו משפיעים ומושפעים. ברגע שאנחנו מבודדים את עצמנו מהכלל אנו חוטאים לאמת שהכל אחד. בתהליך הקבוצתי מתרחש תהליך אישי שכל אחד עובר, ויש את הקבוצה שרואה את התהליכים האישיים של כל אחד. כך מתקיימת חממת יצירה / מעבדת מחקר. אנו מתנסים ביכולת שלנו להביא את עצמנו במלואנו, ולתת לאחרים להביא את עצמם במקביל. זהו מקום שמחויב לערבות הדדית, דווקא בגלל שלא בחרנו אחד את השני. בזכות השוני ולא למרות השוני אפשר לייצר כבוד הדדי.
כשאנו נזכרים שאנו חלק משלם אין לנו אופציה אחרת מלבד לסמוך ולתת אמון. אנחנו לא באמת יכולים להיות לבד בעולם, כפי שהצפון אינו יכול להתקיים ללא הדרום, המזרח והמערב.
זהו הלך הרוח והגישה לחיים בהשראת הטבע עפ"י שיטת "המקום".
מנהיג אמיתי לדעתי אינו בוחר. הוא מתמסר. למנהיג יש משמעת עצמית מאוד גבוהה והוא אומר אמן. אחרת האגו יוביל אותו מתוך ההעדפות שלו, הנוחות שלו. מנהיג אמיתי הוא משרת. צריך שיהיה אין כדי שיהיה יש. בגן עדן הכל היה אחד. תמצית העולם הזה, פה, היא שצריך אין כדי שיהיה יש. זו הגדילה עליה אנחנו מופקדים ואליה אנו מוזמנים, לנוע מהאין אל היש בכוחות עצמנו.
ערך גדול בשיטת "המקום" הוא לעשות התאמה. "ההתבודדות שלי היא בבית, לא בטבע. אין לי טבע סביבי, יש גינה ציבורית מלוכלכת. נעים לי בשקט בבית. אני מנתקת את הטלפון וכותבת. זה הכלי שטוב לי." את התמצית, את המהות, אפשר וכדאי לשדך לתנאים הקיימים וכך בכל פעם ליצור משהו חדש ומדויק. ההזמנה היא לקחת את הרעיון ולהתאים אותו למציאות חייך. תפישת הזמן היא פונקציה של הכרה צלולה ונפש רגועה, ולאו דווקא של סדר וארגון. זמן, בדומה למשאבים אחרים (כמו כסף, למשל) הוא ביטוי של חוויה פנימית באשר לשפע או מחסור. שפע הוא לאו דווקא בחומר אלא בנפש, כשאדם מרגיש שיש לו, גם אם אין לו. יש או אין כסף / זמן / תנאים / אהבה זו בעיקר מציאות פנימית המתבטאת ומתגלמת במציאות שמחוצה לנו. אם יש לנו או אין לנו זמן זו תוצאה של הלך רוח, של state of mind.
שיטת "המקום" מבקשת להנחיל כלים ליצירת הלך רוח של זמן נינוח בעזרת ההשתהות.
"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך." (קהלת רבה, ז').  זהו מוטו בשיטת "המקום". להיות במגע עם הקלקול ולתקן.
זה נכון מבחינה אישית, אנושית, אקולוגית – סביבתית.
כדי לעשות לנו מקום עלינו לזכור שאנחנו לא לבד. זה אפשרי באמצעות דיאלוג, שיתוף, פידבקים. בדרך כלל כשאנחנו לבד, כלומר בחוויית בדידות, קשה לנו להרגיש שיש לנו מקום, בגלל שעלולה להיות לנו הרגשה של וואקום ותלישות, במקום שייכות. מצבנו האישי משפיע על סביבתנו הקרובה ושאינה קרובה. סביבתנו הידועה לנו ושאינה ידועה לנו. לכן זו האחריות הסביבתית שלנו להיות מאוזנים ורגועים, שאם לא כן אנו משפיעים לרעה על הסביבה ומזיקים לה. זה כמו לזרוק פסולת בטבע. עלינו לשמור על היגיינה אנרגטית לטובתנו, כמו גם לטובת הסביבה.

"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (חז"ל, פרקי אבות ד').

כשאנחנו נמצאים במיטבנו אנו מיטיבים עם עולמנו. ואנו במיטבנו כשאנו מיטיבים עם עולמנו.